<h1>ראב"ן שו"ת סימן קי"ג</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ראובן תבעו לירחע המשוחרר שפחתי הייתה חרופה לך בעודך עבד ומתה והייתי אז חולה ומוטל במיטה ונכנסת לביתי בלא ידיעתי ולקחת בתי נפש של כסף ועגולים וטבעות ומלבושין של שפחתי ופשוטים עד שעלה סך הכל קל"ב חצאין וחצי, וירחע השיב ח"ו לא לקחתי מכל אשר לשפחתך כלום כי הכל נשאר בביתך, והביא ראובן עדים והעידו סרסורין אנו ובא גוי אחד והביא ב' בתי נפש של כסף משקלם ג' רבעים והביאנוהו לבית ראובן זה וקנאתם שפחתו בט' אוק', וזה היה קודם שנתחרפה לירחע זה ואותם בתי נפש ראינו לה עד יום מותה, ולאחר מותה בא גוי ותבע בת נפש לקנות והיינו שואלים למי יש בת נפש למכור עד שבאנו אצל אדונו של ירחע ואמר לנו ירחע יש לי, והוציאה בפנינו והכרנוה שהייתה של חרופתו והקרא אותה לגוי בי' דינרים ולא קנאה, וגם יודעין אנו שהיא (המוטבת) [המותבעת], ועוד הביא עד אחד שהעיד על העגולין כמו כן ושאלנו לו לירחע מה אתה אומר על העדים שראוה בידך ואמר להד"ם. דעתי נוטה שחייב ירחע לשלם אותה בת נפש שהעידו עדים, אע"פ שאם היה ירחע אומר אותה בת נפש קניתי לאחר מיתת חרופתי היה נשבע ופטור, אנן לא טענינן ליה לפוטרו דאין טענינן אלא ליורש וללוקח שאין יודעין היאך בא לידו או לידי מי שמכרה לו, אבל ירחע שיודע היאך באת לידו אם קנאה אם לאו ולא טען אנן לא טענינן ליה, דתנן [ב"ב מ"א.] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ואמר בגמרא מהו דתימא האי מיזבן זבינא ליה ושטרא הוי ליה ואירכס ואי אמינא זבינא ליה אמר לי אחוי שטרך נימא ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם קמ"ל דלא טענינן. ועוד דהא קטעין מעולם לא באת לידו והרי הוא כאומר לא קניתיה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, וכיון דאיכא עדים דראוה חייב לשלם, וישבע על השאר, דגזלן לא הוי עד שישבע שכנגדו ליטול, דלא הוי גזלן אלא אם ראו עדים שחטפה מידו או נכנס לביתו ומישכנו דתנן [שבועות מ"ד:] (גזלן) [נגזל] כיצד היה מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו ואמר בגמרא [שם מ"ו] ומישכנו וטוענו בכלים הניטלין תחת כנפיו דלא חזו עדים דנשבע הנגזל ושקיל. ולמעשה דרעיא [ב"מ ה'.] דכל יומא מסרי ליה חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי ואמר להד"ם אתו סהדי ואמרי אכל תרתי מינייהו ומסקנא גזלן הוא וישבע שכנגדו, לא דמי התם כיון דאיכא סהדי דכל יומא מסרין ליה חיותא ואיכא סהדי דאכל הו"ל שולח יד בפקדון שהרי חיסרו, אבל הכא לאו פקדון הוא דאע"ג דאיכא עדים דחזו הבת נפש בידו הא לאו פקדון תבעיה דנפסל משום שולח יד או משום כופר, ובגנב נמי ליכא למיחשדיה בקא טעין ליה נכנסת לביתי בלא ידיעתי ולקחת וכו' ואיכא עדים שראו מקצת התביעה בידו, דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דא"ר יהודה [שבועות שם] ראוהו שהטמין כלים ויצא וכו' עד ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל גנובין לאו כל כמיניה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפילו היכא דראוהו מוציא כלים מבית ראובן ומטמין תחת כנפיו, וכ"ש ה(י)כא דלא ראוהו מוציא כלים מבית ראובן ואיכא למימר בהיתרא אתי לידו דסמוך למיתתה נתנה לו אותה בתי נפש והוא היה סבור שיש ממש במתנתה ולכך הוציאה והשתא אישתמוטי מישתמיט בכפירתו הילכך לא מפסיל לשבועה. ואי משום דהוא חשוד על השפחה שאותה חרופה שהיתה חרופה לו קודם שנשתחרר עדיין היתה עמו בביתו כמו שהיתה קודם לכן וקיימא לן [כתובות י"ג:] דאין אפיטרופא לעריות וכתב לא יהיה קדש וגו' וגם אמרו חכמים הבא על השפחה חייב משום נש"ז, וקיי"ל כאביי [סנהדרין כ"ז.] באוכל נבילה דפסול לעדות ולשבועה דכל דפסול לעדות פסול לשבועה דהני דמני במתני' דפסלי לעדות מני נמי לפסולי שבועה, אי משום הא ליכא למיפסליה דלא דמי לאוכל נבילה דהתם ודאי אוכל והכל רואים ויש עדים שרואין, ועוד דלא תקיף ליה יצריה וקאכיל ואיכא למימר כי היכי דאכל נבילה ה"נ יעיד שקר וישבע לשקר ופסול, אבל הכא חשוד הוא ולא ודאי דיכול [לומר] לשמשני היא עמי דהא במנאפין ל"ה עדות עד שיראו, וכיון דחשוד הוא ולא ודאי כשר לעדות ולשבועה דא"ר יהודה [שם כ"ו:] חשוד על העריות כשר לעדות אע"ג דבר מלקות הוא משום דלא טובה השמועה, וטעמא משום דיצרו תוקפו כלומר אי נמי בא על הערוה אמרי יצר דעבירה תקפו, ואע"ג דתקפו יצר לכך לא יתקפנו להעיד שקר ולישבע לשקר דלא תקיף ליה יצריה להכי. ומנלן דלגבי עבירת ניאוף אמרי יצרו תקפו ולא בשאר עבירות, דתנן [בכורות מ"ה:] הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידור הנאה והמטמא למתים עד שיקבל עליו שלא יטמא ואמרי' מ"ש הכא דסגי ליה בקבלה ומ"ש התם דמדרינן ליה ומשני התם אימור יצרו תקפו. ואפילו אי אתי סהדי דחזו ליה מנאף משנשתחרר, אפ"ה לא מיפסל דאמרינן ההיא שעתא תקפיה יצריה ולא יעבור עוד, דלא דמי לאוכל נבילה דאוכל והולך כל שעה דקתני אוכל נבילה משום דאוכל והולך ואינו שב מרשע, ועוד מדקרי ליה משומר דהיתיר עצמו לעבודה זרה בלא יצר איכא למימר כן התיר עצמו לכל עבירות להעיד שקר ולישבע לשקר, אבל הכא דאיכא יצר אע"ג דתקפו לדבר זה לא יתיר עצמו לעבירה דלית בה יצר, הילכך אין לפוסלו לשבועה, וישבע על העגולין שהעד מעידו שבועה דאורייתא ועל השאר שבועת היסת ויפטר.
